דוגמאות למקרים

להתגבר על החרדה

כשר' בן ה-10, תלמיד כיתה ד' הגיע אלי הוא לא ביקר בבית הספר כבר חודשיים! הוא סבל מחרדות קשות  שהובילו להתפרצויות זעם ומצבו הידרדר במהירות. בבית הספר ראו אותו כילד אלים, משתולל ומופרע. ר' סבל מהפרעת חרדה כללית מובחנת וכל גירוי מעורר חרדה גרם לעליה ברמות המתח, סימפטומים גופניים ולחץ גבוה, אשר גרמו לו לתגובה מבוהלת וזועמת. ר' עצמו נבהל מהתנהגותו והביע חרטה על מעשיו וחשב שאינו שולט בהם.  יחס הסביבה שלא מבינה והחרדות שלא טופלו גרמו להכללה של גירויי החרדה ולכן מצבו הידרדר עד שהביע התנגדות ללכת לבית הספר. בטיפול מערכתי שכולל שיתוף פעולה בין צוות בית הספר, גיוס המשפחה והילד ר' חזר להגיע לבית הספר ובהדרגה גם לתפקד, באמצעות חשיפה מבוקרת לגורמי הלחץ רמות החרדה ירדו.

לראות מעבר למסך הדיכאון

ש' בן ה- 14 הגיע אלי לאחר שעבר אובדן וחווה משבר שהחריף והתפתח לאפיזודה דיכאונית.
ש' הסתגר בחדרו, מיעט ללכת לבית הספר, האזין לשירים עצובים ומיעט להיפגש עם חברים.
מבירור מחשבותיו של ש' עלה כי הוא חשב שאם יסתגר ויהיה עצוב על הזמן ישאיר את האדם האהוב קרוב לליבו,
ולכן הרגיש שאסור לו לחוש שמחה ורגשות חיוביים אחרים. על רקע סגנון ההתמודדות המשפחתי הנמנע, ש' סיגל סגנון זה ונמנע מהתמודדויות בחיי היום יום ובכך למעשה הרוויח רווח משני מהדיכאון שפיתח. בפגישות עבדנו על הפרכת מחשבותיו של ש' ומתן לגיטימציה לתחושות חיוביות, עברנו תהליך של אבל ופרידה מהאדם הקרוב שנפטר וכן עבדנו על היכולת לפתור בעיות ולהתמודד עם קשיים. ש' החל ללכת לבית הספר וחזר להיפגש עם חבריו ואף להתמודד עם התחום הלימודי אשר קשה לו במיוחד.

 

רגישות לדחייה

י' בן ה- 11, תלמיד כיתה ו' הרגיש שכבר חווה את הגרוע מכל. י' האחר הצעיר במשפחה לשני אחים מבוגרים ממנו בשנים רבות, מעצם מקומו הייחודי במשפחה פיתח התנהגות בוגרת ולעיתים אינה תואמת את גילו. בהיותו תלמיד כיתה ד' סבל מהצקות מתלמידי הכיתה שהתחילו ב"עקיצות" מילוליות, והתפתחו לאלימות פיזית ולבסוף חרם כיתתי. במשך מספר חודשים י' היה קורבן ליחס משפיל ונידוי חברתי מתלמידי כיתתו. תקופה זו הסתיימה רק לאחר החופש הגדול כאשר י' עבר ללמוד בכיתה אחרת. ההצקות אמנם פסקו וי' אף רכש חברים בכיתתו החדשה, אך הצלקת השאירה את חותמה, י' פיתח "רגישות לדחייה". רגישות לדחייה היא פרשנות שלילית מוטעית לכל סיטואציה חברתית ללא אבחנה, נקודת המוצא היא שלילית וחסרת אמון. כלומר, הילד הרגיש לדחייה יפרש כל אינטראקציה חברתית כדחייה מצד חבריו (מספר ילדים צוחקים יחד, "הם צוחקים עלי", לא מוצא את המחברת, "מישהו גנב לי את המחברת").

בתהליך הטיפול נתנו מקום לחוויה הקשה שעברה ועברנו תהליך של הבנה ועיבוד הפגיעה הקשה שחווה ולאחר שי' הצליח להתייחס לאירוע זה באופן שווה לאירועים אחרים בחייו עבדנו על רכישה ותרגול של כישורים חברתיים, י' התאמן ביכולת להתבונן על סיטואציה חברתית ממבט על ולהציע לעצמו מספר פרשנויות אפשריות.

בסוף התהליך י' הצליח לשמור על קשר חברי קבוע עם שלושה מתלמידי הכיתה.