עוד לפני אנשי המערות… פרומתאוס, לבקשתו של זאוס מלך האלים, הכין יצורים אנושיים בעולם. האנשים היו מרוצים עלי אדמות, היה רק דבר אחד שזאוס מנע מהם, הוא לא הרשה שתהיה להם אש. פרומתאוס אהב את האנשים שיצר, והצטער על כך שנאלצו לסבול מקור, חושך ורעב וגנב עבורם גחלת בוערת מארמונו של זאוס, כשזאוס הבחין באש הוא הבין מה עשה פרומתאוס והבטיח להענישו. זאוס העניק לפרומתאוס אישה מקסימה ומיוחדת, פנדורה. כמתנת נישואין נתן להם תיבה נעולה תחת אזהרה לא לפתוח אותה לעולם!

פנדורה ואפימתאוס היו מאושרים, והעולם שיצרו היה נפלא, אך סקרנותה לא נתנה לה מנוח וככל שניסתה לא לחשוב על התיבה כך חשבה עליה יותר. כשמחשבותיה לא הניחו לה עוד שברה את המנעול ופתחה את התיבה, הדברים האיומים שיצאו ממנה לא היו מוכרים עד אז בעולם, שנאה, קנאה, אכזריות, כעס, רעב ועוני, זקנה ומוות. אך דבר נוסף יצא משם וזו התקווה. סיפור תיבת פנדורה מוכר ומשמש כביטוי לשוני שגור כסמל לתיבת שרצים שלא כדאי להתקרב אליה. יחד עם זאת, סיפור תיבת פנדורה מייצג את הסקרנות האנושית ולמעשה הפך את העולם לאנושי ומציאותי והסבל האנושי הוא חלק מאותה מציאות, במיוחד כפי שמשתקף מתיאוריית ה"מיינדפולנס" שטוענת כי סבל אנושי הוא חלק מהחיים והתמודדות עם תסכולים מאפשרת מעבר לשלב הבא והתקדמות.
אי אפשר שלא להזכיר בהקשר הזה את סיפור הבריאה היהודי ואת אדם וחווה בגן העדן, אשר נענו לסקרנותם ואכלו מעץ הדעת. גם כאן בקונפליקט בין החרדה לסקרנות, הסקרנות גברה ועל אף המחיר הלא פשוט, הובילה להתקדמות אנושית.
והרצון בדעת וגילוי האש על כל יכולותיה, בדרך כלל מלחיץ ומעורר חרדה.
כנראה שבכל דור אנו צריכים שיזכירו לנו את החרדה הקולקטיבית מהחדש, מהגילוי ומהשינוי והפעם עשו זאת, קירק דה מיקו וכריס סנדרס שביימו לדרימוורקס את ה"קרודים".
הסרט נפתח בסצינה הלקוחה מעולמם של אנשי המערות, ועוסק במשפחת קרוד אב המשפחה, גרג מנסה לתפוס את איפ, ביתו המתבגרת, שרוצה לגלות את מקור האור – השמש, ולמנוע ממנה לצאת. במשפחת קרוד חייבים לציית לכללים ברורים דבקים רק במוכר, ואסור לעולם לנסות שום דבר חדש, ישנים צמודים יחד, ובתוך המערה, אסור לצאת לבד וללא מטרה ברורה והגנה.
קרוד במחשבותיו: "אם איפ תצא יקרה לה משהו", "השמש נוראית ומסוכנת", "איפ יוצאת מהמערה, זה אומר שהיא לא אוהבת אותי", "אנחנו משעממים אותה", "מחוץ למערה מסוכן וכולם רוצים ברעתינו"…
ואולי זוהי לא רק חרדה קולקטיבית אלא למעשה ייצוג ציורי וקליט מאד לאופייה האמיתי של הפרעת החרדה על כל גווניה.
גם האנשים שאני פוגשת בחדר הטיפולים, מבוגרים וילדים, מעדיפים לחיות חיים פחות נוחים, מעניינים ומספקים בשל היצמדות לאותם כללים בדיוק כמו במשפחת קרוד – לא אעזוב את העבודה שאני סובל בה כי בטח לא אמצא עבודה חדשה ומעניינת, לא אצא עם בחורות כי בטח ידחו אותי, לא אלך לקורס קצינים כי אני מפחד לדבר מול קהל ובטח אגמגם ולא אתקבל, לא אצביע בכיתה כי בטח אטעה ויצחקו עלי, לא אעשה את הבחינה כי בטוח אטעה ואכשל, ואף התנהגויות יותר קיצוניות בשירות החרדה – לא אצא מהבית כי בטח אפגוש כלב והוא ינשך אותי, לא אלך לבית הספר כי אני מפחד מכישלון, לא אסע לשום מקום כי בטוח תהיה תאונה, לא אזרוק שום דבר כדי שלא יחסר (אגרנות), לא אתקרב לאנשים כדי לא להידבק במחלות, לא ארים את הראש כדי לא להיתקל במבט של אף אחד ואאלץ לדבר, לא אוכל כלום כדי לא להקיא, לא אתן לקרובים שלי לצאת מהבית כדי שלא יקרה להם משהו ועוד…
הדוגמאות הללו מתארות התנהגויות של אנשים הסובלים מהפרעות חרדה שונות – הפרעת חרדה כללית, חרדת פרידה, חרדת מבחנים, OCD, חרדה חברתית.
מקובל להתייחס לארבעה גורמי שימור עיקריים של הפסיכופתולוגיה בחרדה: 1. הימנעות מהגירוי מעורר החרדה. 2. אופי הפרשנות של הילד החרד – הטיית קשב לגורמי איום.
3. אופי כישורי ההתמודדות של הילד – הישענות על הימנעות ולא על פתרון בעיות.
4. אינטראקציה בעייתית בין ההורה לילד – חום לא מספיק ולא מספיק סומכים על הילד, גישה הורית קטסטרופלית, הורים חרדים אשר נוטים לתמוך התנהגויות ההימנעויות של ילדיהם.
לכל הפרעות החרדה יש בסיס ביולוגי, סביבתי ובסיס של למידה. הסובלים מהפרעות חרדה מאופיינים במזג של התנהגות הימנעותי, ניתן לראות נטייה כזאת כבר מגיל צעיר מאד ובא לידי ביטוי בהתנהגות כמו פחד וביישנות בנוכחות זרים, זהירות ונטייה לסגת ממצבים או מנוכחות של אובייקטים חדשים, בכי ואי שקט.
על פי הגישה הביהביוריסטית חרדה נלמדת בשל אירועי חיים כגון טראומה או התנהגות חרדה של ההורים, אך כפי שאנו רואים עוברים גם מדור לדור ומצויים בגרעין החרדה הקולקטיבית האנושית מפני שינוי ומובילים להתנהגות הימנעותית.
מחקרים מראים כי גם לתחושת השליטה מהילדות יש השפעה על הנטייה לחרדה, ילדים בעלי נטייה לחרדה נוטים לתפוס את עצמם כחסרי שליטה בכל הנוגע להתנהגות חבריהם, לשימוש בצעצועים שלהם וכדומה ומתקשים לסמוך על אחרים ולכן מפתחים התנהגות של שליטת יתר, בדיוק כמו מר קרוד שאף יצר "מיטה משפחתית" בה כולם ישנים אחד על השני כדי להיות מחוברים, מוגנים ובעיקר בשליטה.
במקרים רבים הסובלים מהפרעות החרדה יפתחו התנהגויות מפצות ומגנות כגון: שטיפת ידיים כהגנה מפני הידבקות בחיידקים, כיסוי הפנים בשיער ולבוש כבד כדי להימנע מקשר עין, עבודה מהבית כדי להימנע מנסיעות וכדומה, לפעמים "משתלם" לאמץ את הפרשנות השלילית כדי להצדיק את צורת החיים המוגבלת הזאת, אך ברור שישנו וויתר והסתפקות במעגל פעילויות מאד מצומצם שמאפשרות ההגנות הללו, יחד עם זאת, כמו מר קרוד, הפחד מהלא נודע, החדש והמסוכן ומהאפשרות להיכשל לעיתים קשה מנשוא ויכול להיות אף כרוך בתגובות פיזיולוגיות.
בשלב הראשון, שבו החרדה מתייחסת למשהו עתידי, מתחיל תהליך שבבסיסו מוכנות ראויה לאירוע מאיים עתידי. בשעה שהאירוע מעורר החרדה מתמשך, נכנס האדם לשלב שני ומתפתחת תגובת פחד ולפעמים התקף חרדה.
הבעיה מתעוררת כאשר זה קורה גם במקרה של איום סרק, זיהוי שגוי של הסימנים מעוררי החרדה והפעלת המערכת הסימפתטית האחראית על תגובת החרדה. מערכת זו אחראית להכין את הגוף להתמודדות מול איום על ידי אחת משלושת התגובות הבאות: לחימה, בריחה או קיפאון. כשהאדם מזהה איום בסביבה (אמיתי או סרק) מערכת זו מפרישה הורמונים שונים, כשהמרכזי הוא אנדרנלין, שתפקידם הוא להעביר את הגוף לדריכות מרבית שתאפשר לו להתמודד מול איום בצורה הטובה ביותר.

כמו המטופלים, דרך ההתנסות בגורם המלחיץ, גם משפחת קרוד ובעיקר גרג למדו שאסון – התמוטטות ביתם באסון טבע, הוא גם הזדמנות ללמוד דברים חדשים ולהתפתח, וכך במסע משעשע למדו הקרודים להבעיר אש, לפתור בעיות באופן יעיל, להתגבר על סכנות, לתקשר עם הסביבה, לצוד ולהתחפש. והאנושות כולה במסע חשיפה in vivo" " יצאה מהמערות. הסרט מסתיים בציור מערה של גרג שצייר את משפחתו המאוחדת בצירוף כמה חברים שרכשו ולמד שהיציאה מהמערה לא מאיימת על שלמות המשפחה אלא רק מוסיפה נופך ואיכות לחייה והבין שיכול לקבל תחושת שליטה ובטחון גם מבלי להשתלט.
"הקרודים" למעשה מספר את סיפור משל המערה של אפלטון, אשר מספר על קבוצה של אסירים שנכלאה במערה חשוכה, ראשם פונה לצד אחד והם לא יכולים לנוע, הם רואים רק צללים שמשתקפים על הקיר והד של צלילים ובונים לעצמם סיפורים על סמך הפרשנויות הללו. אחד האסירים מצליח להשתחרר וכשמגיע החוצה מתקשה להתמודד עם אור היום, כיוון שמורגל לחושך. ככל שעובר הזמן האסיר מתרגל לאור ויכול לראות שהאנשים בחוץ הם לא צללים ולשמוע קולות אמיתיים. האסיר מחליט לחזור למערה, כדי לספר לאסירים האחרים על העולם, אך כשחוזר למערה, שוב לא מצליח לראות כי עיניו התרגלו לאור השמש ולא יכולות לראות בחשיכה, והאסירים האחרים לועגים לו. הם מחליטים שאם מישהו ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה, הם ירצחו אותו כדי לא להתעוור בעצמם.
אפלטון המחיש את הרעיון של המציאות הבטוחה אך המדומה שיש במערה, לעומת הייצוג החיצוני שקרא לו ה"חוכמה". גם האסיר שהשתחרר, לפני שהתרגל רצה לחזור למקום הבטוח אך המתעתע במערה. ה"קרודים" בצורה ציורים וחיננית יותר התגעגעו למערתם ורצו לחזור אליה, אפילו אשתו של גרג, שתמכה ביציאה מהמערה, הסכימה להגיע עד שלב מסויים ולא מעבר, אך הם נאלצו להמשיך להתמודד עם העולם כשמערתם הוחרבה ובכך להחכים…
וכשחזרתי מהמיתולוגיה, התנ"ך ואנשי המערות אל אולם הקולנוע ולצידי הסרט שני ילדי,
חשבתי על כך שאני מאחלת לילדי שיוכלו לצאת מהמערה כדי לראות את אור השמש ולהיכנס אליה בכל פעם שירצו.